למה לחיות באיזור מלחמה גם כשאין מלחמה?


גדלתי במושב פסטורלי בצפון הארץ. נופי ילדותי היו המרחבים המוריקים של הרמה ומימיה הכחולים של הכינרת. פעילויות הפנאי שלנו היו טיולים בשדות, אופניים ורכיבה על סוסים. אבל תמיד התלוותה לכך אזהרה חמורת סבר: רק באזורים פתוחים! בשום אופן לא לחצות גדרות! וכך, כבר מגיל צעיר למדנו לזהות את השלטים הצהובים עם המשולש האדום, מתנדנדים חלודים על גדרות התיל לצידי הדרכים, מטים לנפול: זהירות, מוקשים!

זכור לי מקרה בו נסעה השכנה מהבית ממול, ענת, לעבודה, דרך כביש סובב כינרת. באחד הסיבובים התפוצץ גלגל והיא איבדה את השליטה ברכב והידרדרה לשדה בצד הדרך. למזלה, היתה חגורה ולא נפגעה קשה, אך החילוץ שלה הצריך מבצע צבאי ממש, שכן האיזור כולו זרוע שדות מוקשים. את האוטו לא הסכים אף אחד להוציא מהשטח… לא חברת הביטוח, לא הצבא.

זאת הסיבה שחייבים לתמוך בהצעת החוק להקמת רשות פינוי מוקשים לאומית, ועכשיו.
כן, המרחבים שבהם גדלתי היו פתוחים לפני רק כאשליה, כהבטחה לטבע שלעולם אינו נגיש. למעשה, גדלתי באזור מלחמה. וכך, בישראל של היום חיים תושבי הפריפריה בגולן, בבקעת הירדן, בערבה, ברחבי הגליל ובגדה המערבית בינות לשדות מוקשים נגד אדם. חלקם הונחו על ידינו, חלקם הושארו על-ידי צבאות ערב בשטחים שכבשנו. כולם מאיימים להתפוצץ, מסכני חיים. חייבים לפנות את המוקשים – למה לחיות באזור מלחמה גם כשאין מלחמה?

– נטע ארנון שושני, תל אביב

73 ח"כים תמכו בהצעת החוק – חיתמו על העצומה, וקיראו להם לפעול להעברת החוק ללא דיחוי.

מוקשים בשדה לצד הכביש בגולן

מוקשים בשדה לצד הכביש בגולן

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s